כוכבי היוטיוב הישראלים, שזה בערך אותם חמישה אנשים, התפרסמו דרך הרשתות החברתיות שם פרסו את משנתם או כשרונם, ואיגדו קהל אוהד יקר ערך. אך לאחרונה אותן דמויות נגישות הפכו למוצרים להשכרה לכל מטרה, כשהם מופיעים בקמפיינים מסחריים של מוצרי שטראוס ויטבתה. מדוע זה כך והאם יש דרך אחרת?
זה התחיל עם מחנה הקיץ של יטבתה שם הצמד שוגר זאזא – תום טרגר ואור פז, שחר סויקיס, לני כהן, נועה פילטר, שגיא ביטבוקס, גיא פודוליץ וקארין אלדיאה מטופ גיק מופיעים באוטובוס כביכול בדרך לקיבוץ יטבתה ומנהלים שיחה הקשורה למותג. כעת חלק נרחב מהצוות הנ"ל ועוד רבים מופיעים בקמפיין של מילקי קייק שבו נשאלת השאלה הנצחית של המותג, מי גנב אותו.
לכל אחד מאלו המופיעים בסרטונים קריירה יוטיובית עשירה למדי בקנה מידה ישראלי וזה טבעי שהם ירצו להתפרנס ממלאכתם. אך עם שאלות כמו איך אתם משקשקים את המילקשייק שלכם או מה השפיץ שלכם, שלא נדבר על אובר אקטינג מגוחך, קשה לנו לקחת אותם ברצינות, באיזה הקשר שהרצינות הזו תהייה, לאחר שהם מכרו את דמותם עבור חטיף גלידה.
מתן חסות למוצר או מותג כמו במקרה זה היא נוהל מקובל ביותר אצל טאלנטים. כמו שג'ורג' קלוני מופיע בפרסומות לנסקפה או ג'סטין ביבר לקלווין קליין. אך הפעילות הזו כל כך רחוקה מהמדיה הרגילה שבה הם מופיעים, כך שלא נוצר בלבול לגבי כוונותיהם.
תוכנית השותפים של יוטיוב – בה שבה יוצר הסרטון מקבל אחוז קטן מרווחי הפרסומות המופיעות בסרטונים שלו. כא הרווחים הם בהקשר ישיר לכמות הצפיות של אותו סרטון. חסות – גוף מסחרי מממן את הטאלנט ישירות והוא בתמורה מספק להם חשיפה בצורה כלשהי בסרטון. שיווק דרך תוכנית Affiliate – בתוכנית שכזו אתה משווק מוצר באמצעות הפניית הצופה לקישור מיוחד בסרטון או בתיאור הסרטון כשכל רכישה תקנה למפנה אחוזים. אגב שיווק בשיטה זו מאוד פופולרי בישראל בלי קשר ליוטיוב.
אך עם כל השיטות האלה, על אותו טאלנט להחזיק קהל עוקבים של מאות אלפים כדי להתקיים לחלוטין רק מזה. אפילו הצמד לשעבר שהוביל את יוטיוב – פרדי וונג וג'ייסון עם יותר מ-7 מיליון מנויים לערוץ, לא הצליחו להתקיים רק מהסרטונים עצמם במשך כמה שנים טובות עד שהערוץ הפך לפופולרי ביותר.
גם הם הכניסו תוכן מסחרי לתוך הערוץ אך במקום להופיע בפרסומות נוראיות, הם יצרו סרטון רגיל משלהם שנראה כמו כל סרטון אחר, אך הנושא שלו היה המותג אותו קידמו ואולי פה ההבדל הגדול ביותר. המותג המקודם היה אורגני לאופי הערוץ. כך למשל, לאור נטייתם לייצר סרטונים הקשורים לרובים ומשחקי FPS, הם הובילו קמפיין ל-Battlefield 3. איש שעושה ביטבוקס כל היום, איכשהו פחות מתקשר לנו לשוקו.
לפתע, כוכבי היוטיוב שאנו רגילים כל כך לראות על מסך הטלפון, מנחים תוכנית מסלון ביתם, עושים קולות עם הפה על ספסל או סתם צועקים ברחוב, לפתע מופיעים באוטובוס על רקע מודבק של הרים מדברים על שפיצים של שקיות שוקו, משאירים את הצופה עם הרגשה שרימו אותו.
יש משהו בסגנון הכמו גרילה שבה הסרטונים נעשים, מצלמה ביד, רמה טכנית נמוכה לפעמים ואפילו צילום ללא אישור ללוקיישן, שגורם לך להרגיש מחובר אליהם. כאילו זה משהו שאתה בעצמך היית עושה. ואז הם מופיעים בפרסומת מופקת לשוקו שמופיעה בדיוק באותה מדיה כמו שאר הסרטונים והצופה נשאר עם הרגשה שעכשיו הערוץ המקורי יוכתם מאינטרסים מסחריים.
דרך אחרת
בנוסף לרווחים מיוטיוב שאינם פולשניים כלל, שיטה נוספת היא מימון ישיר מהקהל. בעבר היו פונים אל הצופים ומבקשים מהם לתרום. ממש לתרום, כמו לאדם נזקק. למרות שחלק נרחב מהאמנים בארץ אכן אנשים נזקקים, זה עדיין לא נראה כל כך טוב. לכן יש שירותים כמו פטריאון המאפשרים לציבור הצופים לשלם כל חודש סכום קבוע לטובת יוצר התוכן האהוב עליהם, ובכך לממן את פעילותו ללא נגעים מסחריים. כמו כן, ניתן למכור סחורה השייכת לערוץ עצמו. זו דרך מאוד מקובלת והיא גם נותנת דרך לצופה להציג את נאמנותו למותג הנחשב מחתרתי.
לא שיטה מקורית
הקונספט של החדרת תוכן שיווקי והטמעתו בתוך תוכן מערכתי אחר אינה חדשה. אתרי האינטרנט הגדולים בעולם עושים זאת וזה למעשה הפך למקור ההכנסה המרכזי שלהם. אך אלו הם אתרים מסחריים לכל דבר, למרות שהם מוכרים לנו חדשות, הם עסק וגם מציגים את עצמם כעסק.
היינו רוצים לחשוב שאותם מובילי יוטיוב ישראלים הם טיפוסים תמימים וחביבים שיש להם עבודה רגילה ועושים זאת כתחביב, וייתכן שגם חלק מהם אכן עונים לתיאור. אך אלו שלא, מתנהלים כעסק לכל דבר והופעה בפרסומות יכולה להיות אפיק הכנסה משמעותי בשוק כל כך מצומצם. ובכל זאת, אם החלטתם שאתם הולכים על פרסומות, שלפחות יהיו קשורות לפרסונה שאתם מציגים כלפי חוץ.