Podcast: Play in new window | Download
Subscribe: Email | RSS | הירשמו לפודקאסט
ביקורות ראשונות על אייפון X, השקרים בפייסבוק והטרחנים שאנחנו ונעלי המציאות המדומה של ג'יימי מכסח המיתוסים
לרלרת
קווין ספייסי נמחק מסרט All The Money In The World חודש וחצי לפני היציאה לקולנוע. העלות של הצילום מחדש ועריכה בזמן דחוק – 10 מיליון דולר.
משחק: תארו את עצמכם לשאטרסטוק והדביקו מה אתם מקבלים
אהוד הוא Dark man beard glasses
שחר הוא White overweight glasses
אנשים טובים מצאו את המילניום פלקון ליד אולפנים בלונדון וכל אחד יכול לבוא לראות אבל רק מהאוויר
אהוד מופיע בסרט! ״רפי בוקאי אבא שלי״ מ-2012
יש לגם הרמוני לינק של לוגיטק? ברכותיי, החל ממרץ יש לכם בלטה בבית
נעלי מציאות מדומה
בעיה גדולה במציאות מדומה, היא שעלולים להתקל בקיר או ברהיטים, ושבכל מקרה האזור שבו אתה יכול ללכת פיזי מוגבל, כי אתה מחובר למחשב, או נמצא בחלל פיזי שקטן מהחלל הוירטואלי במחשב.
פתרונות לזה יכולים להיות קירות וירטואלים בפינות הפיזיות של החדר, או כל מיני מתקנים כמו הליכונים בכיוונים שונים.
ג׳יימי היינמן ממכסחי המיתוסים, ובאופן כללי ממציאן ומייקר כבד – מפתח עם הצוות שלו נעליים שהם סוג של סקטים שהליכה עליהם מושכת אותך אחורה. סוג של לנעול הליכון, מה שיאפשר ללכת בלי סוף ועדין לדרוך במקום. הוא מגייס 50,000 דולר לפיתוח באינדיגוגו.
מצד אחד אין לו אפילו אבטיפוס ולכן הוא פונה לאינדיגוגו שפחות מחמירים בדרישות שלהם ליוצרים, ומצד שני זה איש שאנחנו יודעים שיודע לבנות. הוא הגיש תוכנית בנושא, היה מאוד מעורב בבניה ובתכנון של כל מני מתקנים והמצאות ובנה דברים מגניבים לסרטים ולפרסומות.
ומצד שלישי הוא לא מסתיר את זה שאין לו אבטיפוס, הוא אפילו אומר שהכסף מיועד לפיתוח אבטיפוס והתשורות לא יהיו נעליים כאלה בהכרח, אלא ״ערכת הישרדות״, שזה פלאסק, אולר, דאקט טייפ ועוד כל מיני חפצים ממותגים ג׳יימי שנמכרים במחיר גבוה יותר מאשר לקנות אותם בנפרד – בשביל שבכל זאת ייכנס לו כסף לפיתוח.
עמדתנו על מימון קהל, ובמיוחד כזה שהוא ממש בתחילת הדרך, ידועות. אבל אנחנו גם חשובים שג׳יימי מגניב. אז לא נשקיע בזה בעצמנו – אבל דעו שזה קיים.
אייפון X – נראה מרשים, מבלבל, ויקר רצח
מכשירי אייפון x ייצאו ביום ההולדת של אהוד 23.11 בישראל במחירים של 4,800 שקל וצפונה. יחידות בודדות טיפטפו לישראל ויצא לי לשחק עם אחת למשך כמעט יממה.
הממשק החדש שבו מסכי ההתראות והבקרה נשלפים מהאוזניים של המסך מאוד מבלבלים. כך גם היעדר כפתור הבית. צריך ממש ללמוד ריקוד של אצבעות בשביל להחליף את מה שלחיצה על מקש הבית היה עושה. זיהוי הפנים עובד די טוב, אבל יש לו באגים של שימושיות. למשל אם הוא מזהה לא נכון צריך לכבות ולהדליק את המסך. הוא גם לא פותח את מסך הבית מידף אלא רק משחרר נעילה ואז צריך גם להחליק עם האצבע כלפי מעלה – דברים שכנראה יתקנו בעדכונים.
מצד שני – מסך האולד (שאגב סמסונג מייצרת) נראה ממש ממש ממש טוב. יותר טוב מכמעט כל סמארטפון אחר שיצא לי אי פעם לסקור. אייפון מרשים, והפינות המעוגלות מעצבנות בממשק אבל חביבות בעיצוב.
זו סקירה ראשונה -קשה להגיד אם זה יהיה מוצלח או לא, או אפילו אם זה שווה פאקינג 5,000 שקל.
השקרים של עיריית תל אביב
גם עיריית תל אביב וגם דנה אינטרנשינול שיקרו בשבועיים האחרונים בפייסבוק. דנה כתבה שפרצו לה לפייס ושגנבו תמונות – ובסוף היא הודתה שזה קמפיין לחברה מסחרית. עיריית תל אביב אמרה שלא תאפשר להגיב אצלה, ואז הודתה גם שזה קמפיין ואפשר להגיב כרגיל.
קמפיינים נועדו לתעתע. טיזרים נועדו להתגרות. המטרה היא לעורר תשומת לב למשהו שאם לא הייתה פרובוקציה היה סתם רעש לבן סתמי. שני המוצרים שדנה והעיריה פרסמו כנראה לא היו זוכים לשום תשומת לב אם הם לא היו משקרים. הנה, אנחנו עושים על זה אייטם. מצד שני, אנחנו לא מזכירים מה המוצר, בתקווה שאתם תזכרו רק שהם שיקרו, ולא מה הם פירסמו.
אין שום דבר יצירתי בלשקר. לשקר זה משהו מאוד קל, שאנחנו כבני אדם לומדים לעשות פחות או יותר אחרי שלמדנו לדבר. אנחנו בונים יחסי אמון עם הצד השני – בהתחלה ההורים שלנו, ואז בוחנים גבולות ומנסים לראות מה יקרה אם נגיד משהו לא נכון שישרת את המטרות שלנו. הצד שני סומך עלינו כי נבנתה מערכת אמון וכי ההורים עוד לא יודעים מתי בדיוק גילינו את הפטנט הזה של שקר. מהרגע הזה אנחנו לומדים שאסור לשקר, ואז מקבלים מסר הפוך שיש שקר לבן, בתנאי שאף אחד לא נפגע, וכשגדלים לומדים שיש גם שקר לא לבן שיכול לעזור לנו בחיים ולהגן עלינו ואז גדלים יותר ומגלים שאמת היא מונח מאוד מורכב.
משזה נאמר, עיריית תל אביב היא גוף רשמי. כן, רון חולדאי עושה לפעמים מערכונים ושטויות. כן, לפעמים העיריה מגיבה בסרקזם או בפאנצ׳ים לדברים. לפעמים היא משתמשת בממים והעניבה שלה משוחררת. אבל אנחנו תחת הנחת ייסוד שכל מה שיוצא תחת המקלדת שלה הוא אמת – כי זה גוף ממשלתי ואין לו מה לשקר. אין לו סיבה להגיד ״היום נבטל את כל הקנסות״ או ״המסים יעלו ב-10 אחוזים״, או ״רחוב בלפור יחליף שמו לפיקל ריק״. טוב – אם היו כותבים את האחרון – היינו מבינים שזו דאחקה.
בכל מקרה, כשעירייה כותבת משהו הזוי כמו זה שהיא תחסום תגובות, אנחנו מריחים שמשהו לא בסדר- ומיד כשדיווחתי על זה הרחתי וכתבתי שמשהו שם מסריח. אבל אנחנו מאמינים. זו העירייה. למה שהיא תשקר. לא היה פה תחכום, פשוט כתבו משהו שהוא לא נכון וניצלו יחסי אמון. 0 יצירתיות. ואז אמרו – חה חה זה לא נכון. תחכום זה לגרום לי להאמין למשהו שמראש לא הייתי צריך להאמין לו. זה הסרט המוקומנטרי הראשון – קטיף הספגטי. ספגטי עושים מקמח ומים ואם אני מאמין שהוא צומח על עץ, זה שובר משהו שאני יודע ומערער את האמת שלי, ומתעתע בי.
אם עיריית תל אביב הייתה ״מדליפה״ בוואטסאפ הודעה שהיא הולכת לחסום את עמוד הפייסבוק שלה, זה גם היה סוג של שקר שיצא ממנה.אבל אם אני מאמין למשהו שרץ בוואטסאפ, אז זה כבר משחק על מערכת חוקים אחרת -על משהו אפור עם חוקים לא ברורים. מישהו הפיץ בוואטסאפ – או שהוא הצליח להשיג סוד שניסו להסתיר – או שהוא זייף – ואם כן – למה לזייף. אז יופי, מדברים על הקמפיין המסריח שלכם, אבל אני פשוט עכשיו לא מאמין למילה שיוצאת לעירייה מהמקלדת.
הטיעונים נגד: זה קמפיין צוחקים איתך, מה יש, אלה היו התגובות. זה פייסבוק, אנשים שם גם ככה הם דמויות רשת של עצמם ולא הם באמת. כולם שם כותבים בדיחות והגזמות, וזה לא מדיום שמצפים לרציות ואמת. אז אמורים לסלוח על שקרים? צרילך לקחת בהומור? אפשר לבחון גבולות בפייסבוק גם אם אתה דמות ציבורית?
המלצה בדקה
אהוד על שאטרסטורי – סיפורים מבוססי שאטרסטוק
שחר ממליץ על ערוץ היוטיוב של VOX, סרטי דוקו אינדי קצרים ומאוד מעניינים.
